להתנדב בשכר

או - "למה בעצם צריך לתקצב מתנדבים?"

בשבוע האחרון בחדשות, בין הגרעין האיראני לטרור היהודי-ערבי, השתרבבה ידיעה קטנה על "חשש מביטול מוסד שנת השירות". זו בעצם כותרת מטעה, ואנשים עלולים בטעות להאמין שיש חשש שמוסד שנת השירות יבוטל. אבל זה לא המצב, סיפורים דומים היו ב - 2013, 2010, 2005 ועוד כמה פעמים שלא זכו להגיע לעמוד הראשון בחיפוש שלי בגוגל. בקיצור, מדובר בכלי ניגוח פוליטי למלחמות התקציב שבין משרד החינוך למשרד הביטחון. אבל הידיעה מעלה שאלה עקרונית שעליה אני רוצה לכתוב - למה בכלל צריך לתקצב מתנדבים?

זה נשמע כמו אוקסימורון, תקצוב-מתנדבים. אם הם כל כך רוצים להתנדב, למה צריך לשלם להם על זה? לפני שנתחיל, גילוי נאות - אני בוגר שנת שירות בגרעין "תמורה" של תנועת הצופים. גרעין שעד לאחרונה פעל במודל כלכלי ייחודי כחלק מתפיסה רחבה לפיה אין היגיון או תועלת בתקצוב התנדבות. אז לפני שנצלול לביקורת, ניישר קו לגבי צורת הפעולה הנוכחית של שנות השירות.

בגדול כל תנועת נוער אוספת כמה עשרות חבר'ה בני 18 עם עודף מוטיבציה, מחלקת אותם לקבוצות של כ 5-15 איש, ושולחת אותם לחורים נבחרים ברחבי הארץ. שם ה"קומונות" מפעילות את הסניף המקומי של התנועה, משתלבות בצוות החינוכי של פנימייה כלשהי או עוסקות בפעילות התנדבותית כללית בקהילה. אלה אופני הפעולה הנפוצים של שנות השירות.  באופן כללי בעשור האחרון שנות השירות נכנסו למיינסטרים (לפחות בקרב הציבור האשכנזי-חילוני-אמיד), מספר המתנדבים עומד על כמעט 2000 בשנתון, כשהנתון הזה עולה משנה לשנה. התקציב - 24 מיליון ש"ח, כאלף ש"ח לחודש למתנדב. התקציב הזה מכסה את עלויות המחיה הבסיסיות, ביטוח וליווי "מקצועי". שתי ההוצאות השוטפת המשמעותית ביותר שהתקציב אינו מספיק להן הן נסיעות - שיכולות להגיע עד 100-200 ₪ בחודש ובילוים / דמי כיס שאני בהחלט לא רואה הצדקה שימומנו מתקציב המדינה, בסופו של דבר מדובר במתנדבים, לא?

המגרעה המשמעותית ביותר במודל שנת השירות הקיים, הוא הנצחת העליונות. רגע לפני שאתם רצים לעיירת הפיתוח הקרובה לביתכם כדי "לחנך" את עניי ארצנו מסיבות אלטרואיסטיות לחלוטין, האם עצרתם רגע לחשוב איך שנת השירות שלכם מתפרשת בעיני הצד הנתרם? מה האמירה שאתם משדרים בהגיעכם להתנדב? תסלחו לי על הניסוח הגס, אבל הנה האמירה שאני שומע: "שלום תושבי דימונה/נתיבות/עפולה, הגעתי לתקן אתכם. המדינה שלחה אותי, אני אשמש מודל לחיקוי לילדיכם העניים, כי אתם לא מספיק טובים בשבילם. דרך אגב, בעוד 12 חודשים, אני אלך לי לדרכי ואתם תישארו כאן. אבל אל דאגה! המדינה תשלח אליכם מתנדב חדש וטרי שנה אחר שנה, עד שנצליח לתקן אתכם". יש מי שיחשבו שתיאור זה של המציאות הוא קיצונ-0י ולא מייצג. את הדברים האלה אני כותב מחוויותיי האישיות ומשיחות שניהלתי עם בני נוער אינטליגנטיים ביותר בשנת השירות האישית שלי. ניתוח מעמיק יותר של המציאות הזו ניתן למצוא במאמר המכונן "חידלו להתנדב" שכתב ד"ר צבי צמרת, איש חינוך ופעיל ציבור.

מודל חדש לשנת השירות.

צריך לברך על כך שיותר ויותר צעירים רוצים לפרוץ מגבולות הבועה בה גדלו אי שם בעשירונים העליונים. בשונה מצה"ל, שם הנוער הפריווילגי יגיע ליחידות מובחרות וישרת שכם לשכם עם נוער פריווילגי אחר, שנת השירות מהווה מפגש אותנטי בין אוכלוסיות שונות. מה שצריך לשנות הוא את "המודל העסקי" של שנות השירות. השינוי שאני רוצה לקדם הוא פשוט ואפשר לסכם אותו בשלוש מילים: "תנו להם לעבוד".

במקום להגיע מהמושבים, הקיבוצים והשכונות המבוססות בגוש דן, ולהתנדב בפריפריה כגורם חיצוני הבא לתקן את הקהילה המקומית, אני מציע לבני הנוער להגיע לאותם מקומות ולפעול מתוך הקהילה. לעבוד שכם לשכם עם התושבים המקומיים במפעלים והעסקים המקומיים. ובשעות הפנאי לקדם פרויקטים חינוכיים בתוך הקהילה. כך להדגים דרך חיים בת-קיימה של עשייה קהילתית. אפשרות נוספת, היא עבודה בחינוך באותן עיירות פיתוח, אך בתמורה לשכר. שכר סמלי, לא למטרות רווח אלא רק למטרות קיום. למשל, פעיל שנת שירות יוכל להקדיש עצמו לעבודה בהיקף מלא בחינוך, תמורת שכר סמלי של 1,000-3,000 ₪ לחודש. יחד עם חבריו לקומונה יוכלו לנהל משק בית משותף וכך להתנסות בעצמם במודל של חיים קהילתיים אשר יוכלו לבחור להמשיך וליישם בחייהם הבוגרים. הקומונה תכיר מקרוב את הקשיים איתם מתמודדים בקהילה, מה המשמעות של ניהול משק בית ותקציב, איך מתמודדים עם תשלומי שכר הדירה, איך זה מרגיש לחפש עבודה ואולי אפילו לטעום איך זה באמת מרגיש לחיות בעוני.

יהיו מבקרים שיחששו שצעירים ינצלו את המודל החדש כדי לצבור הון לפני הגיוס לצבא, ואלה עלולים לזנוח את הפעילות הערכית. ניתן לטפל בכך על ידי מנגנוני ליווי ובקרה מצד תנועות הנוער. הקומונות יהיו חייבות להוציא את כל הכסף שנצבר במהלך השנה בתוך גבולות הארץ, יהיו מחויבות להעביר כל סכום עודף בסוף השנה לקומונה היורשת ולא יוכלו להעביר את הכסף לחשבונות הפרטיים של חברי הקבוצה.

שנת שירות כזו תהיה אמנם קשה יותר, אולי לא תתאים לכולם ומספר המתנדבים עשוי לפחות. אבל מודל "התנדבות" חדש ייתן לצעירים חדורי מוטיבציה טעימה אותנטית יותר מהחיים שמחוץ לבועה, הוא יאפשר להם לקיים אינטראקציה שוויונית יותר עם האוכלוסייה אליה הגיעו, ויפחית את מידת ההתנשאות שהמודל הנוכחי משדר. קבוצות הנוער יקבלו טעימה מהחיים האמיתיים ויבינו טוב יותר את הקשיים של האוכלוסיה המקומית, חוויה אוטנטית זו תלווה אותם להמשך חייהם. מעבר לכך, המודל החדש הוא מודל בר-קיימא שאינו דורש מימון רחב מצד המדינה, וקבוצות בוגרות יוכלו לבחור ולקיים אורח חיים דומה בחייהם הבוגרים. אז בבקשה, במקום להתחנן ליותר כסף מהמדינה, תקראו לה לאפשר למתנדבים לעבוד.

למה אוניברסיטאות כל כך גרועות?!

או - "הסיבה שאני בכל זאת אמשיך ללמוד פה"

סיימתי שנת לימודים ראשונה באוניברסיטה. באופן מפתיע, החוויה הזו שכה ציפיתי לה, הייתה די מאכזבת. במחשבה שניה, אם מתחשבים במודל בו פועלות האוניברסיטאות, לא צריכים להיות מופתעים. אוניברסיטה היא לא מוסד לימוד, היא מתמקדת במחקר. כחלק מפעולתן, האוניברסיטאות מציעות גם תוכניות לימוד לא מחקריות. כאן בעצם נעוצה הבעיה הגדולה של הלימודים באוניברסיטה: רוב המרצים (אנשי מחקר), לא מעוניינים ללמד. הסגל האקדמי, נמצא באקדמיה כדי לחקור, ההוראה היא נטל שנכפה עליהם מצד האוניברסיטה. כך נוצר מצב אבסורד בו אחוז גדול מהמרצים באוניברסיטה לא רוצים ללמד, וזו כנראה הסיבה העיקרית שהם עושים זאת כל כך גרוע.

בסמסטר א' לקחתי קורס באלגברה לינארית, ישבתי בהרצאות עם לסת שמוטה, אף משפט לא התחבר לזה שלפניו, המרצה סירבה לענות לשאלות או להתעכב על הסברים שלא היו מובנים לקהל. אחרי כמה הרצאות חשבתי שהמצב אבוד, שאין סיכוי לשרוד את התואר ככה. אז גיליתי שמדובר בבעיה מוכרת, מרצה שמלמדת את הקורס כבר שנים, והרי התלונות שהצטברו על איכות ההוראה שלה כבר לא מעניינות אף אחד בפקולטה. אז איך מתמודדים? אי שם בשנות השמונים, הטכניון הקים "ספריה אור-קולית" והשכיל לצלם מספר קורסים במתמטיקה שהועברו על ידי מרצים מעולים. היום ההרצאות של ד"ר דוד צילג ז"ל, זמינות לכל ביוטיוב. וכבר כמה שנים שסטודנטים בתל אביב כבר לא מגיעים בכלל להרצאות באלגברה לינארית אלא יושבים בבית ורואים הרצאות מלפני שלושים שנה.

החוויה הזאת הפתיעה אותי והכריחה אותי לשאול את עצמי, איזה ערך מוסף יש לאוניברסיטה? אם אני מבסס את הלימודים שלי על סרטונים חינמיים ביו-טיוב, אז למה אני משלם אלפי שקלים לאוניברסיטה?

ואם לא די באיכות הירודה של ההוראה הפרונטלית. השירותים הניתנים על ידי האוניברסיטה די מאכזבים ולא מתאימים לעידן הדיגיטלי. למשל, ברוב הקורסים (לפחות בפקולטות המדעיות) בנוסף לשעות הרצאה, ניתנות בקורס גם שעות תרגול, בקבוצות "קטנות" (30-50 תלמידים) עם מתרגל (סטודנט לתואר שני או דוקטורט). אבל לרוב הסטודנטים התרגולים לא מספיקים והם פונים לשירותים חיצוניים. שאחד השירותים הפופולריים הוא GOOL, שירות תרגול שמרכז תרגילים ופתרונות בסרטני וידאו ערוכים היטב. שעות התרגול פרונטליות, אפקטיביות ככל שיהיו לא משתוות לתרגול מצולם אחד שאפשר לצפות בו בבית, לעצור, להאט, לראות שוב ושוב ביעילות ובנוחות. אוניברסיטת תל אביב, שמעסיקה עשרות מתרגלים ומרצים, יכולה בקלות להפיק בעצמה סרטונים כאלה לרווחת תלמידיה. בהמשך, בעזרת התרגולים המצולמים, ניתן יהיה אף להפחית בשעות התרגול המסורתיות וכך לצמצם בהוצאות ולהחזיר את ההשקעה הראשונית שבהפקת הסרטונים.

אז אם כל כך רע באוניברסיטה למה הסטודנטים ממשיכים להגיע?

היתרון הגדול של האוניברסיטאות הוא שהן מסובסדות. שכר הלימוד נמוך מאוד בהשוואה למכללות ולכן תלמידים רבים נמשכים לאוניברסיטה. המשיכה הגדולה מאפשרת להציב רף קבלה גבוהה ללימודים וכך הלימודים באוניברסיטה מהווים מעין אות לאיכותו של הסטודנט. לרוב, מעסיקים יעדיפו להעסיק בוגר אוניברסיטה מאשר בוגר מכללה. לא משום שהלימודים באוניברסיטה מקנים כלים רלוונטיים לשוק התעסוקה, אלא,  מכיוון שמדובר בתו איכות למועמד שהצליח להתקבל לאוניברסיטה בסביבה תחרותית מאוד.

למי שרוצה ללמוד, ולא חשוב לו לקבל את חותמת ההכשר של האוניברסיטה, יכול לשמוח שהוא חי בעידן המידע. מציאות בה רוב הידע האנושי זמין בלחיצת כפתור. אפשר בקלות להיכנס ל - coursera, university of the people , khan academy או פשוט להתחיל לנבור ביוטיוב, וליהנות מהשכלה ברמה אקדמית. הבעיה היא שהשירותים האלה פתוחים לכולם, לכן תצטרכו לעבוד קשה בשביל להסביר למעסיקים פוטנציאליים מה הבחירה הזו בשירותי לימוד אלטרנטיביים אומרת עליכם. כאן נעוץ האתגר הגדול של שירותי הלימוד הדיגיטליים, ייצור יוקרה אוניברסיטאית. לפי מצב העניינים הנוכחי, כנראה שאני אשאר באוניברסיטה. 

מבוזרת, נקיה, יעילה וזולה - כך תראה רשת החשמל העתידית.

חברת החשמל נמצאת במשבר כלכלי. החברה בבעלות ממשלתית הודיעה על הפסדים של מאות מליוני שקלים זה הרבעון הרביעי ברציפות. כדי להתמודד עם ההפסדים חברת החשמל לא תבצע צעדי התייעלות, לא תפטר עובדים בלתי נחוצים או חלילה תפגע בהטבות המנופחות של עובדיה המאוגדים, במקום זאת  החברה הודיעה על קיצוץ של מעל למיליארד ש"ח בהשקעותיה בתשתיות בחמש השנים הקרובות. המשמעות פשוטה - אזרחי ישראל יסבלו מתשתית חשמל מיושנת בגלל כשלונות הניהול של חברת החשמל. תשתית חשמל מיושנת משמעותה לא רק יותר הפסקות חשמל ויותר תקלות. משמעות נוספת של מהלך זה היא הכשלת חברות ייצור חשמל פרטיות. הזרמת חשמל ממתקנים חדשים לרשת הארצית דורשת תשתית מתאימה. כבר כיום חברת החשמל מערימה קשיים על מתחרותיה בכך שמסרבת לפרוס קווי מתח גבוה מתאימים לנגב. תחקיר של עיתון דה מרקר גילה כי השקעת חברת החשמל בתשתיות כבר צומצמה בכ - 50% בעשור האחרון, קיצוץ נוסף בהשקעה בתשתית החשמל יביא לפגיעה אפילו חמורה יותר ביצרניות החשמל הפרטיות ובכך כמובן יחזק את מונופול הייצור של חברת החשמל. 

חברת החשמל היא מונופול טבעי, ובשנות החמישים למאה הקודמת הייתה הצדקה לכך. בזמנו, כדי לספק חשמל לכל יישובי המדינה הצעירה היה היגיון בהלאמת חברת החשמל של רוטנברג. היה צורך בערבויות ממשלתיות להקמת תשתית חלוקת חשמל במדינה צעירה שעתידה לוט בערפל. כמוכן טכנולוגיית ייצור החשמל בתקופה ההיא הצריכה הקמת תחנות כוח גדולות, מזהמות ויקרות שספק אם חברה פרטית הייתה מסוגלת לגייס את הכספים להקמתן. אך כיום הזמנים השתנו, טכנולוגיית ייצור החשמל עוברת לשיטות נקיות ומקומיות, מדינת ישראל לא נמצאת תחת איום קיומי והכלכלה הישראלית מתרחקת מן התפיסה הריכוזית. אבל בכל ז
את בשנת 2014 אנחנו תקועים עם רשת מיושנת תחת ניהול מיושן, לא הגיע הזמן לשינוי?

אז כן, השינוי קרוב וכנראה גם בלתי נמנע. המהפכה מתחילה בטכנולוגיה, שלושה שינויים טכנולוגיים הם שאחראים לשינוי:

ייצור מקומי

את ניצניה של מהפכת הייצור המקומי אנו רואים כבר היום, יותר ויותר פאנלים סולאריים מעטרים את גגות הבתים והמפעלים בארץ. התאים הסולאריים האלה מאפשרים לכל בעל בית להפוך לייצרן חשמל בזעיר אנפין. הטכנולוגיה הזו טומנת בחובה שינוי תפיסתי, מהיום אנחנו לא רק צרכנים אלא גם יצרנים. וכשאין שמש? יש רוח! הטכנולוגיה בתחום הפקת חשמל מהרוח מתקדמת לכיוון המקומי כשבעולם כבר קיימות מספר חברות המייצרות ומתקינות טורבינות רוח עירוניות במבחר גדלים והספקים. כיום ניתן להתקין טורבינות על גגות גורדי שחקים ואפילו טורבינות קטנות על עמודי תאורה.

וכשאיתני הטבע מאכזבים? הרי לא ניתן להסתמך על השמש והרוח לבדם. ואכן בימים אלה כבר מוקמות תחנות לייצור חשמל מזבל אורגני. כחלק מתוכנית 'הפרדה במקור' של המשרד להגנת הסביבה, בה תושבי ישראל מתבקשים להפריד את הפסולת שלהם לזרם 'רטוב' (אורגני) ולזרם 'יבש', אחד השימושים המתוכננים לזבל האורגני הוא הפקת גז לייצור חשמל בתהליך עיכול אנאירובי. המשרד להגנת הסביבה אפילו הקציב 130מליון ש"ח מקרן הניקיון לתמיכה ביזמים שיקימו את המתקנים הראשונים. המתקנים הללו אינם מזהמים ומתוכננים לקום באזורי התעשיה העירוניים וכך ייצטרפו למהפכת הייצור המקומי.

איחסון חשמל

הנקודה הטכנולוגית החשובה ביותר שתביא לסוף עידן מונופול החשמל היא היכולת לאחסן חשמל. כיום אין טכנולוגיה יעילה לאחסון אנרגיה ברמת הרשת. חברת החשמל מייצרת חשמל בדיוק בהתאם לצריכה. אם מאזן הייצור-צריכה יופר באופן פתאומי הדבר יביא להפסקות חשמל יזומות או לקריסת רשת החשמל בכללותה. לו ניתן היה לאגור חשמל ברמת הרשת אפשר היה לנצל חשמל צבור עד להשבת האיזון. הבעיה שבהיעדר צבירת חשמל מתחדדת כאשר משתמשים במקורות ייצור ירוקים. שמש ורוח הם בלתי צפויים מטבעם ועל כן קצב ייצור החשמל ממקורות אלה משתנה מאוד וקשה להסתמך על אספקת חשמל רצופה. מתקני אחסון חשמל יאפשרו אגירת חשמל מייצור עודף ברגעי שיא וניצולו ברגעי שפל.

לשמחתינו גם בנושא זה יש פריצות דרך גדולות בשנים האחרונות. חברת ambri מובילה את הדרך וכיום יש ברשותה אבטיפוס פעיל של סוללת רשת בקיבולת של 200 קוט'ש. במהלך השנה הקרובה החברה מתכננת לסיים את שלב הבדיקות ולעבור לייצור סדרתי של סוללות אלה. החברה מתכננת לשווק מתקני אחסון המורכבים מעשיריית סוללות ורכיב בקרה שיאפשרו קיבולת של 2mwh.

רשת תקשורת

רשת חשמל מבוזרת עדיין צריכה ניהול מסודר. לשמחתנו במאה ה21 רשתות תקשורת מתקדמות כבר כאן. כיום כבר לא קשה לדמיין מערכת תקשורת נתונים שתוכל לנהל את ייצור, אחסון והסחר בחשמל באופן מהיר ויעיל. ברשת החשמל החדשה נוכל בעזרת מערכות התקשורת המתקדמות לסחור בחשמל. כל בעל בית יוכל להיות יצרן חשמל עצמאי ולקנות חשמל מחברות פרטיות רק כשיעלה הצורך. יוכלו לקום קואופרטיבים חשמליים ואולי אפילו נוכל לקנות חשמל ישירות מהשכן שבדיוק עכשיו לא נמצא בבית. טכנולוגיית תקשורת הנתונים הנוכחית כבר מאפשרת לנו לעצב מערכת יעילה לסחר בחשמל ממקורות מגוונים.

אבל למה לטרוח? מה רע לנו ברשת חשמל רגילה?

נתחיל מכך שכיום אנו שבויים של מונופול בזבזני שבהיעדר תחרות אין לו תמריץ להתייעל, הוא פשוט יכול להטיל תעריפים גבוהים יותר עלינו הצרכנים. אבל מעבר לכך, רשת חשמל מבוזרת תיתן לנו יותר ביטחון. רשת החשמל היא תשתית קריטית של המדינה ונמצאת תחת איום מתמיד מצד אויבותינו. כיום חברת החשמל מפעילה 5 תחנות כוח קיטוריות שאחראיות לחצי מכושר ייצור החשמל של החברה. ניקח לדוגמה את תחנת רוטנברג באשקלון המייצרת 2,250mwh כ- 17% מכושר ייצור החשמל של החברה. אם תחנה זה תושבת חלילה בשל פגיעת אויב (לדוגמה רקטה מרצועת עזה) חברת החשמל לא תוכל לספק את כל דרישת החשמל של המשק הישראלי. גם מערכות הבקרה נמצאות תחת איום של מתקפת סייבר. חדירה למחשבי חברת החשמל יכולה הביא להשבתה של תחנות כוח, שריפת שנאים ואפילו נזק לתשתית שינוע החשמל. ייצור חשמל מבוזר יקטין משמעותית את הסיכוי לפגיעה שכן לא נהיה תלויים במספר קטן של תחנות כוח גדולות אלא להיפך, תהיה לנו כמות עצומה של תחנות ייצור קטנות שיספקו לנו חשמל ירוק, זול ואמין.

בועת הפחמן - מה יבוא קודם, משבר סביבתי או משבר כלכלי?

החוק הראשון בעולם ההשקעות הוא: 'לעולם אין לערב רגש בקבלת החלטות כלכליות'. צעירים מרחבי העולם מערערים על הכלל הבסיסי הזה ודורשים ממוסדות להימנע מהשקעה בחברות הדלק והנפט הגדולות. מדובר בפן הסביבתי של תנועה ציבורית רחבה יותר הקוראת להשקעה מוסרית. הנושא החדש שמאתגר מוסדות פיננסיים סביב העולם הוא נושא ההימנעות מדלקים פוסיליים. וקבוצות הפעילים הסביבתיים מתחילים לאמץ מוטו חדש- 'השקעה בחברות דלק היא סכנה כלכלית'.

מעבר לעמדות הירוקות המסורתיות שקוראות לציבור לפעול לטובת כדור הארץ. התנועה הסביבתית החדשה גורסת שהשקעה בחברות הדלק היא השקעה לא כדאית מבחינה כלכלית ומזהירה מפני "בועת הפחמן". הטענה היא שהערך המיוחס לנכסי חברות הדלק, קרי, ערך מאגרי הנפט\ פחם\ גז שבבעלותן, מנופח מכיוון שלא יהיה ניתן להשתמש בכ-80% מהמאגר.

הרקע לטיעון מתחיל ב 2010 בכנס קנקון של ועידת האו"ם להתמודדות עם שינויי אקלים (UNFCCC).  אז נקבע רף שתי המעלות לפיו יש להימנע מעליה של 2 מעלות צלזיוס בטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ. כשנה לאחר מכן, ב2011 פירסם לראשונה ארגון כלכלנים ואנליסטים בריטי בשם carbon tracker דו"ח על בועת הפחמן. הדו"ח מבוסס על מחקר מדעי שחישב את כמות הפחמן שניתן לפלוט לאוויר העולם עד 2050 בלי לעבור את סף שתי המעלות של האו"ם. על פי המחקר ניתן לשחרר לאוויר בין השנים 200-2050 886 ג'יגהטון פחמן דו חמצני או בקיצור 886gtco2. העניינים מתחילים להסתבך כשמבינים שמתחילת המאה כבר בזבזנו יותר משליש מ'תקציב הפחמן' הזה, מה שמשאיר לנו 565gtco2 מ2011 (אז פורסם המחקר) ועד 2050. הסכנה הפיננסית נחשפת כשלוקחים בחשבון נתון נוסף. כלל מאגרי הדלק המוכרים בעולם מכילים פוטנציאל של 2,795gtco2. חשבון פשוט מגלה לנו שניתן להשתמש רק בכחמישית מכלל מאגרי הדלק בעולם וזה מבלי להתייחס למאגרים שוודאי יתגלו בעתיד, מליארדי דולרים מושקעים מדי שנה בחיפוש מאגרים חדשים, מוערך כי ב2013 לבדה הושקעו 674 מליארד דולר.  


ההשלכות של החישוב הן עצומות. שוויין  של חברות הדלק העולמיות מחושב על פי שווי מאגרי הדלק ברשותן, אבל 80% ממאגרי הדלק 'בלתי בעירים' משמע הם חסרי ערך לחלוטין. אי לכך, כל המניות, איגרות החוב, החוזים העתידיים והנגזרות הפיננסיות השונות ומשונות הקשורות לחברות הדלק נסחרות על פי ערך מנופח. לכן, כאשר תגיע השעה בה לא ניתן יהיה להשתמש יותר במאגרי הדלק, תגיע גם קריסה כלכלית שלא נראתה כמותה. בית הספר לכלכלה של לונדון מעריך את גודל הנכסים שצפויים להימחק עם התפוצצות הבועה בכ- 6 טריליון דולר - $6,000,000,000,000

עם עלייתו של רעיון בועת הפחמן קמו ברחבי העולם קבוצות מחאה הדורשות ממוסדות פיננסיים להימנע מהשקעה בחברות הדלק, הן מסיבות סביבתיות-מוסריות והן מסיבות כלכליות. הקבוצה הגדולה ביותר שפועלת לקידום רעיון ההימנעות מהשקעה היא תנועת "350" העולמית. התנועה מורכבת בעיקרה מצעירים וסטודנטים ומרכז פעילותה הוא בארצות הברית. בראשה עומד ביל מקקיבן, עיתונאי סביבתי מוערך הנודע בעיקר בשל ספרו the end of nature שנחשב לספר הראשון על התחממות גלובלית שנכתב לציבור הרחב. התנועה השיקה לאחרונה את קמפיין go fossil free, לעידוד הימנעות מהשקעה בדלקי מאובנים.  הקמפיין מספק תמיכה ומידע לקבוצות ברחבי העולם המפעילות לחץ על גופי השקעה כמו קרנות אוניברסיטאיות, קרנות פנסיה וכספי ציבור המושקעים על ידי עיריות שונות. בעקבות המחאה העולמית, נושא בועת הפחמן ומאגרי הדלק הבלתי בעירים הועלה במפגש השנתי של מחזיקי מניות ענקית הדלק shell, אך הנושא זכה לתשובה בלתי מספקת מצד החברה שהתרכזה באמירה הלקונית כי על פי תחזיותיהם הביקוש לאנרגיה צפוי להמשיך ולהתגבר בעשורים הקרובים.

יש הגורסים כי הבעיה 'פתירה', שכל שצריך הוא לוותר על סף שתי המעלות. אחרי הכל מדובר בסף שרירותי שהוסכם בועידה קטנה באו"ם, ועידה ללא מנגנוני ענישה ושהחלטותיה אינן מחייבות כלפי המדינות החברות בה. אמנם התעלמות יכולה לדחות את מועד התפוצצות הבועה, אבל אין בכך לבטל את התופעה. כיום כבר ברור לכולם שקץ עידן הדלק הפוסילי קרב. המודעות הסביבתית גדלה, טכנולוגיות אנרגיה ירוקה מתפתחות ומאגרי הנפט מידלדלים, אנרגיה ירוקה נעשית זולה מיום ליום בעוד הנפט הולך ומתייקר. גם אם מתעלמים מסף שתי המעלות או מערערים על אמינות החישובים אי אפשר להתייחס להשקעה בחברות הדלק כהשקעה בטוחה לטווח ארוך. אמנם הביקוש לאנרגיה רק הולך וגובר אבל נקודת המפנה הולכת וקרבה וכשזו תגיע, בין אם עקב מדיניות ממשלתית, פריצת דרך טכנולוגית או מחאה המונית, כשבועת הפחמן תתפוצץ כדאי שהכסף שלנו יהיה בצד הירוק.

דיג אוהב דגים? ואת הפרנסה שלו? - איך הדייגים פוגעים בענף הדיג.

יש עוד הרבה דגים בים... האומנם? אולי הקלושאה השחוקה הזאת עוד נכונה בעולם הדייטים, אבל בכל הנוגע למציאות העגומה של דגי הים התיכון כבר לא ברור אם 'הרבה' זאת המילה המתאימה. דגי ים נחשבים למזון בריא, מזין ודל שומן/ לכן לא פלא שצריכת בשר דגים לנפש, הולכת וגדלה בהתמדה מדי שנה. מעבר לצריכה שגדלה גם טכנולוגיות דיג מתקדמות מאפשרות לכידת שלל רב יותר וטכנולוגיות הקפאה מאפשרות שימור בשר דגים למשך מספר שנים וכך להתפתחות של מסחר בחוזים עתידיים וספקולצות שונות  על הענף. כל אלו יחד מעודדים את הדייגים לדוג אפילו יותר מאשר הנחוץ באופן ריאלי לצריכה אישית.

צריכת דגים עולמית לנפש (מקור)

כיום דיג יתר דילל משמעותית את אוכלוסיית הדגים. מינים רבים נמצאים בסכנת הכחדה ומינים שאוכלוסייתם עודנה גדולה נמצאים בסכנה להתמוטטות מהירה עקב השינויים שהאדם גורם להם במערכת האקולוגית הימית. המציאות העגומה היא שספינות הדיג פוגעות במרחב המחיה של דגי הים ודייגים רבים תופסים את הדגים לפני שהספיקו להתבגר ולהעמיד דור צאצאים חדש. כמובן שהנזק לא נגרם מרוע ליבם של הדייגים, מדובר בבעיה בעלת אופי כלכלי. זוהי בעצם מעין דילמת אסירים מרובת משתתפים, כל דיג מבין שהגבלת הדייג תביא לגידול עתידי בכמות ובגודל הדגים, אבל מכיוון שהוא לא שולט בהחלטות שאר הדייגים בים והוא אינו מאמין שאלה יפעלו כמוהו דפוס הפעולה שהדיג בוחר הוא לדוג באופן בלתי אחראי, לדוג דגים צעירים ולדוג בכמויות גדולות. כך הדייגים כורתים את הענף עליו הם יושבים עקב חוסר התיאום והאמון הם פועלים למקסם רווחים אישיים בטווח הקצר על אף שהדבר יביא לקריסת ענף הדיג בתווך הרחוק.

*המספרים בטבלה הינם שרירותיים ונועדו להמחשה בלבד

האבסורד שבענף הדיג אינו חדש, מדענים וכלכלנים החלו להתעסק בתחום כבר בשנות ה60 של המאה הקודמת. ננתח רגע את הבעיה עם כלים מתורת המשחקים, לצורך הפשטה נדגים מצב בו ישנם רק 2 דייגים מתחרים. כל דיג עולה על סירתו בבוקר ומחליט באופן עצמאי האם לדוג באופן אחראי או באופן חזירי. כמובן שהתוצאות של החלטתו יושפעו מאוד מהחלטת הדיג השני. אם שניהם ידוגו יחד מעט דגים מחיר השוק עבור כל דג יעלה וכך השניים ירויחו יותר כסף עבור השלל (וגם ישמרו על הדגה לדורות הבאים), אם שניהם ידוגו בחזירות, היצע הדגים בשוק יעלה ומחיר כל דג ירד שני הדייגים ירוויחו שכר סביר כי לשניהם כמות גדולה של דגים. אם אחד הדייגים ידוג באחריות והשני בחזירות, היצע הדגים בשוק יהיה בינוני והדיג שברשותו דגים רבים ירויח הרבה יותר מחברו שדג באחריות. בהיעדר תיאום ואמון בין הדייגים כל דיג יפעל למקסם את רווחיו ולכן יבחר לדוג בחזירות. למצב הזה קוראים "שיווי משקל נאש".

היופי הוא שבעזרת תורת המשחקים בעיית דיג היתר גם ניתנת לפתרון, ניתן להעביר את נקודת שיווי משקל נאש למשבצת בה כולם מרוויחים! כל מה שצריך זה לשנות את כללי המשחק. צריכים להוסיף שני מרכיבים חדשים, תיאום ואמון. מתן אפשרות תיאום זה הצעד הקל, הדייגים מבינים שמצבם ייטב אם יתאמו את פעולותיהם ואין שום דבר המונע מהם להיפגש ולתאם אסטרטגיית דייג או אפילו להקים איגוד דייגים. אבל איך כל דיג יכול לדעת שחבריו לא ידוגו בניגוד להסכם? לצערנו לא ניתן להסתמך רק על הבטחות, צריכים לשנות את טבלת התמורות של הדייגים. פתרון יעיל הוא הושתת קנסות כבדים על דייגים שידוגו מעבר למכסה המוסכמת. כמובן שצריכה להתבצע אכיפה יעילה שתבטיח שדיג סורר אכן ייענש. הטבלה מימין מציגה את התמריצים של הדיגים אחרי החלת רפורמה בה יוטלו קנסות כבדים על דייג חזירי. במצב כזה נקודת שיווי משקל נאש זזה, עכשיו לדייגים עדיף באופן מוחלט לדוג באופן אחראי.

על אף שבעולם ישנן אגודות דייג מצליחות אשר הוקמו על ידי דייגים ונותנות מענה יעיל לצורכי התיאום ובניית האמון. המצב בארץ מעט מסובך יותר. ענף הדיג הישראלי הינו ענף זעיר. ישנם רק כ-1,000 דייגים מקצועיים ורוב דגי המאכל הנצרכים בארץ מקורם בכלל מיבוא או מבריכות דגים. לכן תיאום בין הדייגים בלבד לא ישפר את מצבם שכן הם מתחרים מול ענפי היבוא ובריכות הדגים המייצרים כמות דגים עצומה. לכן נחוצה כאן רפורמה בהובלה ממשלתית שתפצה את הדיגים על אובדן הרווח מצמצום השלל. בעיה נוספת היא דיג המכמורות. מדובר בשיטת דיג הרסנית ביותר בה סירת דיג גדולה גוררת רשת ענקית על קרקעית הים. בשיטה הזאת קל ללכוד הרבה דגים אבל גרירת הרשת פוגעת בקרקעית הים, שם גדלים אלמוגים, ואצות שמהווים מקור מזון ומקלט למיני דגים רבים, קרקעית הים היא גם אזור ההשרצה של רוב הדגים וגרירת רשתות פוגעת בדור הבא של הדגים ובכך פוגעת בענף הדיג לטווח הארוך. המכמורות להבדיל מהחכות או מדיג ההקפה היא השיטה הבזבזנית ביותר  ומוערך ש 70-80 אחוז מבעלי החיים הנתפסים ברשת הינם "שלל לוואי" דגים ללא ערך מסחרי ואף מינים מוגנים כגון דולפינים וצבי ים.

כדי להפעיל לחץ על משרד החקלאות כדי שזה יגביר את הפיקוח על ענף הדיג, ידמה באוגוסט 2012 החברה להגנת הטבע את קמפיין "דגים באחריות", הקמפיין בשיתוף עם צוות מומחים פועל לגיבוש רפורמה בענף הדיג בארץ. עיקרי הרפורמה הם:

1. ביטל דיג המכמורות תוך מתן פיצוי והכשרה תעסוקתית ל100 הדייגים המתפרנסים כיום מהענף.
2.  מיסוד גוף אכיפה והסברה אפקטיבי.
3.  הפסקה יזומה של הדיג בעונת הרבייה (שיטה נפוצה בענף הדיג שמיושמת ברוב המדינות המתוקנות, ביניהן אף מצרים ולבנון השכנות). 
4. הגדרת אזורים מוגנים בהם ייאסר דיג, לצורך התחדשות הדגה.

 אבל בהיעדר התעניינות ציבורית הקמפיין לא מצליח להתרומם ולהגיע למאסה הקריטית של כוח ציבורי שיביא לשינוי אמיתי במשרד החקלאות המנומנם. רתימת הציבור סביב נושא איזוטרי כדיג היתר בישראל הוא אכן משימה קשה, לרוב האנשים ישנם צרות גדולות יותר על הראש, איך לסגור את החודש? מה יהיה עם המב הביטחוני? ומי ינצח השנה באח הגדול?

סרט תיעודי ישראלי ראשון על ענף הדיג של 1954, אולי הדבר היחיד שהשתנה הוא הרומנטיזציה של הענף.

(החל מ06:54 ישנה התמקדות בספינות המכמורת וניתן לראות איך כבר שישים שנה ספינות המכמורת גורמות למוות של צבי ים, תמנונים מיני דגים בלתי אכילים וכרישים קטנים.)

פנסיה ומוסר - איך החסכונות שלנו סותרים את תפיסת עולמנו.

השבוע קראתי רשומה מעניינת בבלוג "קוד ירוק" של ד"ר איתן ישראלי. ישראלי מלין על כך שהמסלולים השונים בקרנות הפנסיה מאפשרים רק לשלוט ברמת הסיכון בהשקעות ולא ניתנת לו אופציה לבחור במסלול השקעות בקרן הפנסיה שיענה על רצונו לא לתמוך בחברות המעודדות שימוש בדלקים פוסיליים. הרשומה בעצם מצביעה על נקודה מביכה, רובנו לא יודעים כלום על ההשקעות שנעשות בשמנו בקרנות הפנסיה. מאוד ייתכן שההשקעות האלה מנוגדות לתפיסת עולמנו.

כיום כבר השתרשה ההבנה שכסף הוא כלי משמעותי ביותר לעיצוב מדיניות. כל צרכן בימינו מבין שלארנק הפרטי שלו יש השפעה על היצע המוצרים בשוק ואפילו על מדיניותן של חברות גדולות. בהחלט ניתן לראות שצרכנים רבים בארץ ובעולם מתאגדים ומנצלים את כוחם הצרכני לחולל שינוי. וחברות ובתי עסק רבים מסמנים את מוצריהן בסימונים שונים שימשכו צרכנים מצפוניים: התו החברתי, סימון מוצרים טבעוניים, תו תוצרת הארץ, סימון מוצרים אורגניים, סימון אריזות ידידותיות לסביבה ועוד. אבל הארנק הוא לא האמצעי היחיד דרכו אנו מנהלים את כספנו. האם ללא ידיעתנו כספנו מגיע
 לאותן חברות שאנו כל כך מתאמצים להימנו מהן ביום-יום?

ואכן בתחום קרנות הפנסיה קיים אבסורד רב, ניקח לדוגמה את אלפי הטבעונים בארץ שמתנגדים עקרונית לתת את כספם לחברות שלוקחות חלק בפגיעה בבעלי חיים. הם נמנעים מקניה במסעדות בשרים, לא יקנו מוצרים המכילים חלב או ביצים ורבים אפילו מצהירים כי יתנגדו לרכוש מוצרים טבעוניים המיוצרים בידי חברות שעיקר פעילותן העסקית מבוססת על מוצרים מן החי (תנובה, טבעול, זוגלובק). אבל הם אינם מודעים שכספם האישי בהחלט מגיע לידי אותן חברות שהם כה מתנגדים לפעילותן. מאוד סביר שקרן הפנסיה של רוב הטבעונים מחזיקה באגרות חוב של חברת תנובה, או משקיעה במניותיהן של מקדונלדס. כך גם כספם של פעילים סביבתיים מושקע בחברות לקידוח נפט (נכון לרבעון הראשון של 2013 הגופים המוסדיים מחזיקים ב כ-25% מהענף) וכספם של פציפיסטים מושקע בחברות לייצוא נשק.

קרנות פנסיה בהחלט לא מסוגלות להתאים מסלול השקעה אישי לכל לקוח על פי מידות המוסר האישיות שלו. הקרנות פועלות בשיטה של איגוד כלל כספי המשקיעים לכדי קופה גדולה דרכה הם מבצעים רכישות פיננסיות. לכן יש צורך להתאגד, רק ציבור גדול המלוכד סביב ערכים משותפים יוכל להשפיע על קרנות הפנסיה. ובהחלט גופים פיננסיים מובילים כבר מציעים מסלול "השקעה כהלכה" לקהל הדתי - חרדי. מדובר במסלול השקעה המתחשב בהלכות היהדות כקו מנחה להשקעת כספי החוסכים, לדוגמה כספי הקרן אינם מושקעים בחברות ישראליות הפועלות בימי שבת. מעריכים כי בארץ מושקעים כ 2 מליארד ש"ח במסלולים אלה. אבל להבדיל מהקהל החרדי-דתי שמאוגד סביב עקרונות מוגדרים, הציבור החילוני שמעוניין לנצל את כספו לקידום מטרות מוסריות מפולג בין קבוצות עניין מגוונות שמקדמות רעיונות שונים. אך עם זאת קיימים נסיונות לאגד את ציבור החוסכים תחת עקרונו משותפים.


בעולם, נושא ההשקעות המוסריות מעט יותר מפותח מאשר בארץ. הגוף המשמעותי ביותר כרגע הוא יוזמת Principles for Responsible Investment) PRI), מדובר ביוזמה משותפת של האו"ם והאיחוד האירופי לעידוד השקעה אחראית (RI). היוזמה מזמינה משקיעים מוסדים להצטרף אליה ולקבל דרכה הנחיה וייעוץ בפיתוח שיטות לניתוח השקעות תוך התייחסות לנושאים סביבתיים, חברתיים ומנהליים. היוזמה פועלת כרגע עם 1200 מוסדות שותפים אשר מנהלים סכום מצטבר של 34 טריליון דולר על פי עקרונות ההשקעה האחראית. יוזמת US SIF פועלת באופן דומה בארצות הברית וכך גם קרן אתוס בשוויץ. אך עם זאת התחום עוד בחיתוליו וצפוי להתרחב משמעותית בעתיד.

בינתיים בארץ קמה לפני מעט יותר משנה, התארגנות בשם "כלכלה של כולנו" שהציבה לעצמה כמטרה לקדם את רעיון ההשקעה האחראית בישראל. כבר בשבועות הראשונים לקום ההתארגנות הצטרפו אליה מאות תומכים ששווי חסכונותיהם המשותפים מוערך בכ-66,000,000 ש"ח. את היוזמה מובילים אורי שטרן וגלעד מנדל אשר בעקבות מחאת קיץ 2011 זיהו את הצורך במנגנון השקעה אחראית. מנדל ושטרן הצליחו לגייס למטרה צוות יועצים המורכב מכלכלנים ומשפטנים בכירים אשר שוקדים על ניסוח עקרונות השקעה ברורים לפיהם תשקיע קרן הפנסיה העתידית וכן בפניה ראשונית לגופים הפיננסיים המובילים. בעתיד הקרוב היוזמה צפויה לצאת בקמפיין שיווקי לגיוס כמות משמעותית של חוסכים שיאפשרו את הקמת הקרן החדשה.

הספקנים יאמרו שקרן פנסיה הנתונה תחת מגבלות מוסרית למדיניות ההשקעה תהיה בהכרח רווחית פחות מקרן פנסיה רגילה. אבל זה לא בהכרח המצב, חברות המתנהות באופן מוסרי כלפי החברה והסביבה לאו דווקא רווחיות פחות ואפילו להפך. חברות אלה יהיו פחות חשופות לתביעות או פרסומים שליליים בעקבות פגיעה בסביבה או בזכויות העובדים, וכן מדיניות השקעה הנמנעת מחברות שבעליהן ביצעו "תספורות" בחברות אחרות שבבעלותם תפחית את הסיכון להישנות מצב כזה בעתיד. כך אנו כמשקיעים מרוויחים פעמיים, גם משקיעים בחברות מוסריות ובכך מבטיחים לכולנו עתיד טוב יותר וגם נמנעים מלחשוף את החסכון הפנסיוני שלנו לסכנות הקיימות כאשר המדד היחיד להשקעה הוא ביצועים כספיים.

חיים על בקבוקים - איך המדינה יצרה בטעות אלפי מקומות עבודה.

"זה לא טוב. זה בקבוק כבד, אם תתחיל לאסוף כאלה רק תסיים עם גב שבור." כך הסביר לי אבי (שם בדוי), כשהכנסתי לעגלה בקבוק יין מזכוכית. את אבי פגשתי בפארק הירקון כמה שעות לפני תחילת ההופעה של ג'סטין טימברלייק, אני רואה אותו, מנווט את עגלת הסופר בין מאות המעריצים שחולפים על פניו באדישות בדרך להופעה. כשניגשתי אליו הסביר לי בביישנות שאם אני רוצה לשוחח עם אספן רציני כדאי לי למצוא מישהו אחר, הוא עושה את זה "רק בשביל הספורט" כי אחרי הכל מדובר בהזדמנות טובה לצאת לסיבוב הליכה ארוך ולהרוויח קצת כסף על הדרך.

בהחלט אבי הוא לא אספן הבקבוקים הסטריאוטיפי שאתם אולי מדמיינים, גבר בן 66, נשוי וסבא ל15 נכדים. הוא גר עם אשתו בדירה קטנה בגוש דן ואפילו מחזיק רכב, את הרכב הוא מממן באמצעות קצבה קטנה שהוא זכאי לה מהיותו נכה צהל, אבי שירת בחיל שיריון ונפצע קל ברגלו מרסיס של פגז. אבי התחיל לאסוף בקבוקים בשנת 2004 כשפוטר מעבודתו כמנהל מחסן בחברה גדולה. "בהתחלה היה לי קשה, להסתובב ברחובות ולחטט בפחים נתפס כדבר מבזה, אבל זה עיסוק חוקי ובסופו של דבר כל עבודה מכבדת את בעליה לא? ".

כיום אבי מגיע לתל אביב לאסוף רק באירועים גדולים, אז הוא יודע שהרווח יהיה כדאי. ואכן עבור אלפי הצעירים שרכשו כרטיס להופעה ב 370 ש"ח, 30 האגורות ששילמו כפיקדון על בקבוק השתיה אינם מהווים תמריץ מספק למיחזור, לכן פחי האשפה גואים במיכלי משקה קטנים שמספקים לאבי פרנסה מכובדת. ואכן במהלך השעה שביליתי עם אבי לפני תחילת ההופעה הצליח לאסוף כ - 150 בקבוקים השווים כ- 45 ש"ח. זוהי דוגמא מצויינת לאופן בו חוק הפיקדון משנת 1999 מחטיא את מטרתו המקורית – עידוד מיחזור בקרב הצרכנים. אולם, שלא בכוונה הופך החוק הסביבתי החביב לחוק כלכלי משמעותי ביותר.

אבי מספר לי על השיא האישי שלו, בשנת 2005 הרוויח 6,618 ש"ח בחודש. באותה תקופה אבי היה מובטל ואסף בקבוקים במשרה מלאה. עד שנת 2010 הפיקדון המינימלי הקבוע בחוק היה 25 אגורות, אם כך אבי אסף 26,472 בקבוקים (ייתכן שאף פחות שכן על בקבוקי בירה בנפח חצי ליטר חל פיקדון של 1.2 ש"ח). בהנחה שאבי השקיע באיסוף בקבוקים מספר שעות שווה ערך לעבודה במשרה מלאה, אבי אסף בממוצע 165 בקבוקים בשעה והרוויח שכר שעה של 41.36 ש"ח. באותה נשימה חשוב להזכיר שמדובר ברווח נקי שכן פיקדון מאיסוף בקבוקים אינו חייב במס הכנסה.

על אף שהמטרה המקורית בחוק לא הושגה וצרכני משקאות קלים המוכנים לשלם 5-10 ש"ח לבקבוק לא מתרשמים מפיקדון בגובה 3-6% ממחיר המשקה, שיעורי המיחזור בארץ בכל זאת עלו בזכות האוכלוסיה החלשה ביותר. החוק הצליח לגייס את המובטלים ומחוסרי הדיור לצאת לרחובות ולאסוף אחרינו את הזבל, וכל זאת בלי מנגנון העסקה רשמי. חוק הפיקדון מהווה חבל הצלה עבור כל אותם מובטלים שלא חייבים להסתמך על קצבת האבטלה לבדה, וכן פותח אופציה חלופית למחוסרי דיור שהיו צריכים לבחור בין חיי קבצנות לפשע. הרי כל מה שצריך כדי להשתוות לשכר מינימום  שעתי, הוא לאסוף 78 בקבוקים בשעה, משימה סבירה בהחלט גם ביום שגרתי.

חוק הפיקדון יצר מנגנון רובין הוד בו בני מעמד גבוה המשליכים חומרי גלם ברי מיחזור לאשפה בעצם משליכים כסף שעניי החברה רשאים לאסוף. אז למה לא להרחיב את החוק? למה עצרנו במיכלי משקה מתחת לנפח של 1.5 ליטר? מעבר למובן מאליו, הרחבת החוק למיכלים גדולים, מדוע לא להכיל מנגנון דומה על סוגי אשפה נוספים, אפילו אם אלה אינם ניתנים למיחזור. למשל בדלי הסיגריות שמזהמים את חופי הים והרחובות. פיקדון בגובה מספר אגורות על כל סיגריה יתמרץ אנשים לנקות את החופים ואפילו ישכנע אחוז מסויים מהמעשנים לא להשליך את בדליהם. חוקים דומים ניתן להחיל גם על שקיות ניילון, בטריות וצמיגים. אז למה לעצור בבקבוקים כשאפשר לשמור על הסביבה ולספק פרנסה להמונים?