יום שישי, 30 במאי 2014

חיים על בקבוקים - איך המדינה יצרה בטעות אלפי מקומות עבודה.


"זה לא טוב. זה בקבוק כבד, אם תתחיל לאסוף כאלה רק תסיים עם גב שבור." כך הסביר לי אבי (שם בדוי), כשהכנסתי לעגלה בקבוק יין מזכוכית. את אבי פגשתי בפארק הירקון כמה שעות לפני תחילת ההופעה של ג'סטין טימברלייק, אני רואה אותו, מנווט את עגלת הסופר בין מאות המעריצים שחולפים על פניו באדישות בדרך להופעה. כשניגשתי אליו הסביר לי בביישנות שאם אני רוצה לשוחח עם אספן רציני כדאי לי למצוא מישהו אחר, הוא עושה את זה "רק בשביל הספורט" כי אחרי הכל מדובר בהזדמנות טובה לצאת לסיבוב הליכה ארוך ולהרוויח קצת כסף על הדרך.

בהחלט אבי הוא לא אספן הבקבוקים הסטריאוטיפי שאתם אולי מדמיינים, גבר בן 66, נשוי וסבא ל15 נכדים. הוא גר עם אשתו בדירה קטנה בגוש דן ואפילו מחזיק רכב, את הרכב הוא מממן באמצעות קצבה קטנה שהוא זכאי לה מהיותו נכה צהל, אבי שירת בחיל שיריון ונפצע קל ברגלו מרסיס של פגז. אבי התחיל לאסוף בקבוקים בשנת 2004 כשפוטר מעבודתו כמנהל מחסן בחברה גדולה. "בהתחלה היה לי קשה, להסתובב ברחובות ולחטט בפחים נתפס כדבר מבזה, אבל זה עיסוק חוקי ובסופו של דבר כל עבודה מכבדת את בעליה לא? ".

כיום אבי מגיע לתל אביב לאסוף רק באירועים גדולים, אז הוא יודע שהרווח יהיה כדאי. ואכן עבור אלפי הצעירים שרכשו כרטיס להופעה ב 370 ש"ח, 30 האגורות ששילמו כפיקדון על בקבוק השתיה אינם מהווים תמריץ מספק למיחזור, לכן פחי האשפה גואים במיכלי משקה קטנים שמספקים לאבי פרנסה מכובדת. ואכן במהלך השעה שביליתי עם אבי לפני תחילת ההופעה הצליח לאסוף כ - 150 בקבוקים השווים כ- 45 ש"ח. זוהי דוגמא מצויינת לאופן בו חוק הפיקדון משנת 1999 מחטיא את מטרתו המקורית – עידוד מיחזור בקרב הצרכנים. אולם, שלא בכוונה הופך החוק הסביבתי החביב לחוק כלכלי משמעותי ביותר.

אבי מספר לי על השיא האישי שלו, בשנת 2005 הרוויח 6,618 ש"ח בחודש. באותה תקופה אבי היה מובטל ואסף בקבוקים במשרה מלאה. עד שנת 2010 הפיקדון המינימלי הקבוע בחוק היה 25 אגורות, אם כך אבי אסף 26,472 בקבוקים (ייתכן שאף פחות שכן על בקבוקי בירה בנפח חצי ליטר חל פיקדון של 1.2 ש"ח). בהנחה שאבי השקיע באיסוף בקבוקים מספר שעות שווה ערך לעבודה במשרה מלאה, אבי אסף בממוצע 165 בקבוקים בשעה והרוויח שכר שעה של 41.36 ש"ח. באותה נשימה חשוב להזכיר שמדובר ברווח נקי שכן פיקדון מאיסוף בקבוקים אינו חייב במס הכנסה.

על אף שהמטרה המקורית בחוק לא הושגה וצרכני משקאות קלים המוכנים לשלם 5-10 ש"ח לבקבוק לא מתרשמים מפיקדון בגובה 3-6% ממחיר המשקה, שיעורי המיחזור בארץ בכל זאת עלו בזכות האוכלוסיה החלשה ביותר. החוק הצליח לגייס את המובטלים ומחוסרי הדיור לצאת לרחובות ולאסוף אחרינו את הזבל, וכל זאת בלי מנגנון העסקה רשמי. חוק הפיקדון מהווה חבל הצלה עבור כל אותם מובטלים שלא חייבים להסתמך על קצבת האבטלה לבדה, וכן פותח אופציה חלופית למחוסרי דיור שהיו צריכים לבחור בין חיי קבצנות לפשע. הרי כל מה שצריך כדי להשתוות לשכר מינימום  שעתי, הוא לאסוף 78 בקבוקים בשעה, משימה סבירה בהחלט גם ביום שגרתי.

חוק הפיקדון יצר מנגנון רובין הוד בו בני מעמד גבוה המשליכים חומרי גלם ברי מיחזור לאשפה בעצם משליכים כסף שעניי החברה רשאים לאסוף. אז למה לא להרחיב את החוק? למה עצרנו במיכלי משקה מתחת לנפח של 1.5 ליטר? מעבר למובן מאליו, הרחבת החוק למיכלים גדולים, מדוע לא להכיל מנגנון דומה על סוגי אשפה נוספים, אפילו אם אלה אינם ניתנים למיחזור. למשל בדלי הסיגריות שמזהמים את חופי הים והרחובות. פיקדון בגובה מספר אגורות על כל סיגריה יתמרץ אנשים לנקות את החופים ואפילו ישכנע אחוז מסויים מהמעשנים לא להשליך את בדליהם. חוקים דומים ניתן להחיל גם על שקיות ניילון, בטריות וצמיגים. אז למה לעצור בבקבוקים כשאפשר לשמור על הסביבה ולספק פרנסה להמונים?