יום שלישי, 18 באוגוסט 2015

להתנדב בשכר

או - "למה בעצם צריך לתקצב מתנדבים?"


בשבוע האחרון בחדשות, בין הגרעין האיראני לטרור היהודי-ערבי, השתרבבה ידיעה קטנה על "חשש מביטול מוסד שנת השירות". זו בעצם כותרת מטעה, ואנשים עלולים בטעות להאמין שיש חשש שמוסד שנת השירות יבוטל. אבל זה לא המצב, סיפורים דומים היו ב - 2013, 2010, 2005 ועוד כמה פעמים שלא זכו להגיע לעמוד הראשון בחיפוש שלי בגוגל. בקיצור, מדובר בכלי ניגוח פוליטי למלחמות התקציב שבין משרד החינוך למשרד הביטחון. אבל הידיעה מעלה שאלה עקרונית שעליה אני רוצה לכתוב - למה בכלל צריך לתקצב מתנדבים?

זה נשמע כמו אוקסימורון, תקצוב-מתנדבים. אם הם כל כך רוצים להתנדב, למה צריך לשלם להם על זה? לפני שנתחיל, גילוי נאות - אני בוגר שנת שירות בגרעין "תמורה" של תנועת הצופים. גרעין שעד לאחרונה פעל במודל כלכלי ייחודי כחלק מתפיסה רחבה לפיה אין היגיון או תועלת בתקצוב התנדבות. אז לפני שנצלול לביקורת, ניישר קו לגבי צורת הפעולה הנוכחית של שנות השירות.

בגדול כל תנועת נוער אוספת כמה עשרות חבר'ה בני 18 עם עודף מוטיבציה, מחלקת אותם לקבוצות של כ 5-15 איש, ושולחת אותם לחורים נבחרים ברחבי הארץ. שם ה"קומונות" מפעילות את הסניף המקומי של התנועה, משתלבות בצוות החינוכי של פנימייה כלשהי או עוסקות בפעילות התנדבותית כללית בקהילה. אלה אופני הפעולה הנפוצים של שנות השירות.  באופן כללי בעשור האחרון שנות השירות נכנסו למיינסטרים (לפחות בקרב הציבור האשכנזי-חילוני-אמיד), מספר המתנדבים עומד על כמעט 2000 בשנתון, כשהנתון הזה עולה משנה לשנה. התקציב - 24 מיליון ש"ח, כאלף ש"ח לחודש למתנדב. התקציב הזה מכסה את עלויות המחיה הבסיסיות, ביטוח וליווי "מקצועי". שתי ההוצאות השוטפת המשמעותית ביותר שהתקציב אינו מספיק להן הן נסיעות - שיכולות להגיע עד 100-200 ₪ בחודש ובילוים / דמי כיס שאני בהחלט לא רואה הצדקה שימומנו מתקציב המדינה, בסופו של דבר מדובר במתנדבים, לא?

המגרעה המשמעותית ביותר במודל שנת השירות הקיים, הוא הנצחת העליונות. רגע לפני שאתם רצים לעיירת הפיתוח הקרובה לביתכם כדי "לחנך" את עניי ארצנו מסיבות אלטרואיסטיות לחלוטין, האם עצרתם רגע לחשוב איך שנת השירות שלכם מתפרשת בעיני הצד הנתרם? מה האמירה שאתם משדרים בהגיעכם להתנדב? תסלחו לי על הניסוח הגס, אבל הנה האמירה שאני שומע: "שלום תושבי דימונה/נתיבות/עפולה, הגעתי לתקן אתכם. המדינה שלחה אותי, אני אשמש מודל לחיקוי לילדיכם העניים, כי אתם לא מספיק טובים בשבילם. דרך אגב, בעוד 12 חודשים, אני אלך לי לדרכי ואתם תישארו כאן. אבל אל דאגה! המדינה תשלח אליכם מתנדב חדש וטרי שנה אחר שנה, עד שנצליח לתקן אתכם". יש מי שיחשבו שתיאור זה של המציאות הוא קיצונ-0י ולא מייצג. את הדברים האלה אני כותב מחוויותיי האישיות ומשיחות שניהלתי עם בני נוער אינטליגנטיים ביותר בשנת השירות האישית שלי. ניתוח מעמיק יותר של המציאות הזו ניתן למצוא במאמר המכונן "חידלו להתנדב" שכתב ד"ר צבי צמרת, איש חינוך ופעיל ציבור.


מודל חדש לשנת השירות.

צריך לברך על כך שיותר ויותר צעירים רוצים לפרוץ מגבולות הבועה בה גדלו אי שם בעשירונים העליונים. בשונה מצה"ל, שם הנוער הפריווילגי יגיע ליחידות מובחרות וישרת שכם לשכם עם נוער פריווילגי אחר, שנת השירות מהווה מפגש אותנטי בין אוכלוסיות שונות. מה שצריך לשנות הוא את "המודל העסקי" של שנות השירות. השינוי שאני רוצה לקדם הוא פשוט ואפשר לסכם אותו בשלוש מילים: "תנו להם לעבוד".

במקום להגיע מהמושבים, הקיבוצים והשכונות המבוססות בגוש דן, ולהתנדב בפריפריה כגורם חיצוני הבא לתקן את הקהילה המקומית, אני מציע לבני הנוער להגיע לאותם מקומות ולפעול מתוך הקהילה. לעבוד שכם לשכם עם התושבים המקומיים במפעלים והעסקים המקומיים. ובשעות הפנאי לקדם פרויקטים חינוכיים בתוך הקהילה. כך להדגים דרך חיים בת-קיימה של עשייה קהילתית. אפשרות נוספת, היא עבודה בחינוך באותן עיירות פיתוח, אך בתמורה לשכר. שכר סמלי, לא למטרות רווח אלא רק למטרות קיום. למשל, פעיל שנת שירות יוכל להקדיש עצמו לעבודה בהיקף מלא בחינוך, תמורת שכר סמלי של 1,000-3,000 ₪ לחודש. יחד עם חבריו לקומונה יוכלו לנהל משק בית משותף וכך להתנסות בעצמם במודל של חיים קהילתיים אשר יוכלו לבחור להמשיך וליישם בחייהם הבוגרים. הקומונה תכיר מקרוב את הקשיים איתם מתמודדים בקהילה, מה המשמעות של ניהול משק בית ותקציב, איך מתמודדים עם תשלומי שכר הדירה, איך זה מרגיש לחפש עבודה ואולי אפילו לטעום איך זה באמת מרגיש לחיות בעוני.

יהיו מבקרים שיחששו שצעירים ינצלו את המודל החדש כדי לצבור הון לפני הגיוס לצבא, ואלה עלולים לזנוח את הפעילות הערכית. ניתן לטפל בכך על ידי מנגנוני ליווי ובקרה מצד תנועות הנוער. הקומונות יהיו חייבות להוציא את כל הכסף שנצבר במהלך השנה בתוך גבולות הארץ, יהיו מחויבות להעביר כל סכום עודף בסוף השנה לקומונה היורשת ולא יוכלו להעביר את הכסף לחשבונות הפרטיים של חברי הקבוצה.


שנת שירות כזו תהיה אמנם קשה יותר, אולי לא תתאים לכולם ומספר המתנדבים עשוי לפחות. אבל מודל "התנדבות" חדש ייתן לצעירים חדורי מוטיבציה טעימה אותנטית יותר מהחיים שמחוץ לבועה, הוא יאפשר להם לקיים אינטראקציה שוויונית יותר עם האוכלוסייה אליה הגיעו, ויפחית את מידת ההתנשאות שהמודל הנוכחי משדר. קבוצות הנוער יקבלו טעימה מהחיים האמיתיים ויבינו טוב יותר את הקשיים של האוכלוסיה המקומית, חוויה אוטנטית זו תלווה אותם להמשך חייהם. מעבר לכך, המודל החדש הוא מודל בר-קיימא שאינו דורש מימון רחב מצד המדינה, וקבוצות בוגרות יוכלו לבחור ולקיים אורח חיים דומה בחייהם הבוגרים. אז בבקשה, במקום להתחנן ליותר כסף מהמדינה, תקראו לה לאפשר למתנדבים לעבוד.



יום שני, 10 באוגוסט 2015

למה אוניברסיטאות כל כך גרועות?!

או - "הסיבה שאני בכל זאת אמשיך ללמוד פה"

סיימתי שנת לימודים ראשונה באוניברסיטה. באופן מפתיע, החוויה הזו שכה ציפיתי לה, הייתה די מאכזבת. במחשבה שניה, אם מתחשבים במודל בו פועלות האוניברסיטאות, לא צריכים להיות מופתעים. אוניברסיטה היא לא מוסד לימוד, היא מתמקדת במחקר. כחלק מפעולתן, האוניברסיטאות מציעות גם תוכניות לימוד לא מחקריות. כאן בעצם נעוצה הבעיה הגדולה של הלימודים באוניברסיטה: רוב המרצים (אנשי מחקר), לא מעוניינים ללמד. הסגל האקדמי, נמצא באקדמיה כדי לחקור, ההוראה היא נטל שנכפה עליהם מצד האוניברסיטה. כך נוצר מצב אבסורד בו אחוז גדול מהמרצים באוניברסיטה לא רוצים ללמד, וזו כנראה הסיבה העיקרית שהם עושים זאת כל כך גרוע.

בסמסטר א' לקחתי קורס באלגברה לינארית, ישבתי בהרצאות עם לסת שמוטה, אף משפט לא התחבר לזה שלפניו, המרצה סירבה לענות לשאלות או להתעכב על הסברים שלא היו מובנים לקהל. אחרי כמה הרצאות חשבתי שהמצב אבוד, שאין סיכוי לשרוד את התואר ככה. אז גיליתי שמדובר בבעיה מוכרת, מרצה שמלמדת את הקורס כבר שנים, והרי התלונות שהצטברו על איכות ההוראה שלה כבר לא מעניינות אף אחד בפקולטה. אז איך מתמודדים? אי שם בשנות השמונים, הטכניון הקים "ספריה אור-קולית" והשכיל לצלם מספר קורסים במתמטיקה שהועברו על ידי מרצים מעולים. היום ההרצאות של ד"ר דוד צילג ז"ל, זמינות לכל ביוטיוב. וכבר כמה שנים שסטודנטים בתל אביב כבר לא מגיעים בכלל להרצאות באלגברה לינארית אלא יושבים בבית ורואים הרצאות מלפני שלושים שנה.

החוויה הזאת הפתיעה אותי והכריחה אותי לשאול את עצמי, איזה ערך מוסף יש לאוניברסיטה? אם אני מבסס את הלימודים שלי על סרטונים חינמיים ביו-טיוב, אז למה אני משלם אלפי שקלים לאוניברסיטה?
ואם לא די באיכות הירודה של ההוראה הפרונטלית. השירותים הניתנים על ידי האוניברסיטה די מאכזבים ולא מתאימים לעידן הדיגיטלי. למשל, ברוב הקורסים (לפחות בפקולטות המדעיות) בנוסף לשעות הרצאה, ניתנות בקורס גם שעות תרגול, בקבוצות "קטנות" (30-50 תלמידים) עם מתרגל (סטודנט לתואר שני או דוקטורט). אבל לרוב הסטודנטים התרגולים לא מספיקים והם פונים לשירותים חיצוניים. שאחד השירותים הפופולריים הוא GOOL, שירות תרגול שמרכז תרגילים ופתרונות בסרטני וידאו ערוכים היטב. שעות התרגול פרונטליות, אפקטיביות ככל שיהיו לא משתוות לתרגול מצולם אחד שאפשר לצפות בו בבית, לעצור, להאט, לראות שוב ושוב ביעילות ובנוחות. אוניברסיטת תל אביב, שמעסיקה עשרות מתרגלים ומרצים, יכולה בקלות להפיק בעצמה סרטונים כאלה לרווחת תלמידיה. בהמשך, בעזרת התרגולים המצולמים, ניתן יהיה אף להפחית בשעות התרגול המסורתיות וכך לצמצם בהוצאות ולהחזיר את ההשקעה הראשונית שבהפקת הסרטונים.

אז אם כל כך רע באוניברסיטה למה הסטודנטים ממשיכים להגיע?
היתרון הגדול של האוניברסיטאות הוא שהן מסובסדות. שכר הלימוד נמוך מאוד בהשוואה למכללות ולכן תלמידים רבים נמשכים לאוניברסיטה. המשיכה הגדולה מאפשרת להציב רף קבלה גבוהה ללימודים וכך הלימודים באוניברסיטה מהווים מעין אות לאיכותו של הסטודנט. לרוב, מעסיקים יעדיפו להעסיק בוגר אוניברסיטה מאשר בוגר מכללה. לא משום שהלימודים באוניברסיטה מקנים כלים רלוונטיים לשוק התעסוקה, אלא,  מכיוון שמדובר בתו איכות למועמד שהצליח להתקבל לאוניברסיטה בסביבה תחרותית מאוד.

למי שרוצה ללמוד, ולא חשוב לו לקבל את חותמת ההכשר של האוניברסיטה, יכול לשמוח שהוא חי בעידן המידע. מציאות בה רוב הידע האנושי זמין בלחיצת כפתור. אפשר בקלות להיכנס ל - coursera, university of the people , khan academy או פשוט להתחיל לנבור ביוטיוב, וליהנות מהשכלה ברמה אקדמית. הבעיה היא שהשירותים האלה פתוחים לכולם, לכן תצטרכו לעבוד קשה בשביל להסביר למעסיקים פוטנציאליים מה הבחירה הזו בשירותי לימוד אלטרנטיביים אומרת עליכם. כאן נעוץ האתגר הגדול של שירותי הלימוד הדיגיטליים, ייצור יוקרה אוניברסיטאית. לפי מצב העניינים הנוכחי, כנראה שאני אשאר באוניברסיטה.